נתינה, קבלה, ו"לקיחה" – מיני טרגדיות יומיומיות בחיי זוג

ערב. דינה, מרצה למתמטיקה במיכללה במרכז הארץ, וכרגע בחופשת לידה, שרועה על הספה בתום יום עמוס. זה עתה סיימה עוד יום גדוש בפעילויות של אמא לשני ילדים קטנים - תינוקת בת חודשיים, ובן בכור בן 5 והיא מותשת ומרוקנת כוחות. ערן, בעלה, עורך דין בעל משרד עצמאי, נכנס לא מזמן הביתה. השתלב בנעשה בבית כשהוא משכיב את הבן לישון, ועכשיו נכנס גם הוא לסלון. דינה בוהה בטלויזיה. "תביא לי את הכירבולית, קר לי" היא פונה לערן. ערן שזה עתה התיישב, קם ומביא לה. הם מחליפים כמה מילים ביניהם, ולאחר מספר דקות היא פונה אליו שוב בקול קצת מתחנחן "תעשה לי כוס קפה". ערן קם שוב, אך הפעם הוא רוטן משהו מתחת לשפמו ומעל לזקנו... ומביא לה כוס קפה. דינה מקבלת אמנם את הקפה, אך טעמו מר במקצת... הוא ספוג ברוח הנרגנת-משהו של בעלה ערן.הם צופים יחד באיזו תכנית בטלויזיה, בסיומה ערן קם כדי ללכת ולעשות משהו במחשב. "תסתכל מה מזג האויר מחר, אני מתכננת לצאת עם נועה (התינוקת) מחר לטיול קטן". כאן כבר ערן מאבד את סבלנותו ופולט: "את שמה לב שאת כל הערב רק מפעילה אותי?". דינה שומעת, נפגעת, מתכנסת לתוך עצמה, ערן פורש למחשב...

מה קרה כאן? החמצה קלאסית ונפוצה של הזדמנות לנתינה וקבלה.האמת, היתה בראשו של ערן מחשבה לספר לה על מפגש עם חברו הטוב מתקופת הלימודים, אותו הוא פגש במהלך אותו יום. אשתו של החבר ילדה זה עתה והחבר סיפר לערן באריכות על כך שאשתו ממש לא מסתדרת עם המצב, שהוא מוזעק פעמים רבות במשך היום הביתה, אשתו לחוצה ועצבנית, והוא החבר, כבר מותש מהמצב... ערן רצה לספר לאשתו כמה הוא גאה בה על איך היא מתמודדת עם שני ילדיהם, ומנהלת את הבית ואת האימהות בצורה מעוררת התפעלות. אבל עכשיו, כשנוצר המתח הזה ביניהם, הוא לא מדבר, לא בא לו לפרגן לה... מכאן ואילך הם כבר כמעט לא מחליפים מילה חוץ מאיזה דיבור קצר על סידורי הבוקר למחר ו"לילה טוב" קצר ויבש לפני שהם נרדמים.

לגבי דינה. אחרי יום קשה ומתיש, כשהיא מתמודדת לבד עם כל משימות האימהות והבית, ומרגישה גאה על כך שהיא יכולה לעשות זאת מבלי להטריד את ערן או להזדקק לו, היא זקוקה לנתינה מערן. הנתינה הרגשית הבסיסית שכל אדם צריך במצב זה היא הכרה והערכה. הכרה במאמץ שהיא עשתה, בכך שהיא נושאת על גבה את ניהול הבית והילדים במשך יום שלם, והערכה על התמודדותה המוצלחת עם כל זה. אבל איך היא מטפלת בצורך שלה לקבל את ה"מתנה" הזו מערן? באמצעות מה שאני קורא "חטיפה" ( כלומר: לקיחה-בסתר וללא רשות) יש שני סוגי לקיחה: לקיחה מידו של מי שרוצה לתת, ולקיחה כסוג של מחטף ממי שלא התכוון לתת או לא יודע שרוצים ממנו משהו... זה מה שדינה עשתה בפועל. ההתפנקות שלה, "ההפעלה" החוזרת ונישנית שלה את ערן, היו ביטויים של אותה לקיחה – משהו מהסוג של "מגיע לי שערן קצת יעבוד בשבילי ויפנק אותי אחרי היום הקשה שעברתי"... אבל ערן הגיב כמו שכל יתר בני האדם בעולם כולו מגיבים כשלוקחים מהם משהו ללא הסכמתם – הם מתקוממים...

לגבי ערן. ערן החזיק בידיו מסר חשוב מהפגישה עם החבר. הפגישה גרמה לו להרגיש הערכה לאשתו דינה. אם היה ערן מספר לדינה מה שחשב לעצמו בעקבות הפגישה עם החבר, היתה זו נתינה נפלאה. היא הכילה בדיוק את אותו סוג של הכרה והערכה שדינה היתה זקוקה לה. אבל ערן התמהמה עם הנתינה הזו. יש פה נקודה שאי אפשר להפריז בחשיבותה – נדיבות ספונטנית של בן זוג כלפי בת זוגו – מצרך יקר ונדיר- ונדירותו היא ממש ממש ללא סיבה מוצדקת!... אולי חשב שזה לא המקום והזמן. אולי היה בעצמו עייף וזקוק לפינוק. ואולי... אולי כמו הרבה אחרים הוא לא מייחס חשיבות לנתינה כזו... ואז, אחיר שכבר כעס על כך שהיא "מפעילה" אותו, כבר היה לכאורה מאוחר מדי לכך, הוא איבד את החשק לספר לה...

הרהור קצר על נתינה וקבלה..

אני כבר הרבה זמן חושב שניתן להבין את היחסים הזוגיים על בסיס העקרונות הפשוטים של נתינה וקבלה. בעצם, בכל אינטראקציה משמעותית (כלומר לא אינטראקציות טריוויאליות כמו תיאומי יומן, וכד') בין בני זוג מתרחשת נתינה וקבלה. כשבעל שואל את אשתו איך היה לה היום הוא נותן לה התעניינות/ ביטוי של איכפתיות, כשהיא מספרת לו מה באמת עבר עליה, היא נותנת לו פתח אל עולמה הפנימי (שנחשבת באופן גורף – מתנה שחברים מעניקים הדדית ושתורמת ליחסי קירבה) ואלה רק דוגמאות פשוטות. לעומת הנתינה והקבלה הללו, מתרחשת הרבה פעמים "לקיחה ללא רשות". באחוז גדול מהמקרים. "לקיחה" כזו מתרחשת, כתוצאה מהעדר נתינה וקבלת ספונטניים, ומהעדר מודעות או דיבור על הצורך בהם. או אז מתחילים היחסים להיכנס לדפוס של "הישרדות" בבחינת "אם לא נותנים לי מרצון, אקח לעצמי בלי לשאול.."אחד מסוגי הנתינה הרגשית המשמעותיים ביותר לאנשים בכלל ובמערכת יחסים זוגית בפרט היא: הכרה והערכה של בני זוג אחד לשני. הכוונה כאן היא לביטויי הכרה והערכה על מעשים, התנהגויות, או איכויות מובחנות (כגון מראה חיצוני, תכונה מסויימת שראויה להערכה וכד') נוכחותה של נתינה מתמדת כזו מעצימה את הרגשת המלאות, שביעות הרצון, והדימוי העצמי של המקבל. היא בעצם ביטוי מעשי של אהבה, ומהווה מזון חיוני להימשכותו הטובה של הקשר הזוגי. לעומת זאת היעדרם עלול להוביל לאחד הדברים הכי שוחקים בנישואים: ההרגשה של כל אחד מבני הזוג שהוא הופך להיות "מובן מאליו". ובמצבים חמורים יותר "שקוף" "בלתי נראה". במילים אחרות - נתינת הכרה והערכה הם שמן על גלגלי הקשר. כל קשר! אם כך הם פני הדברים אז ברור בעצם שנתינה כזו צריכה להיות בעדיפות ראשונה בכל אינטראקציה בין בני הזוג! אז זהו שלא! לצערנו! משום מה אנשים לא מזדרזים לתת מתנות כאלה, משהים אותן, מחכים להזדמנות כלשהי, ונותנים עדיפות לעשיית או אמירת המון דברים אחרים על פני אתה נתינה.... הסיבה לכך אולי דורשת עיון בפני עצמה במקום ובזמן אחר. נחזור לזוג, דינה וערן. לגבי שניהם –הם נשאו בתוכם ללא אומר את צרכי הקבלה שלהם, את הזדמנויות הנתינה שלהם, אך כלפי חוץ, זה לא היה מפורש וגלוי...והתוצאה – קצר. מיני טרגדיה ... מיני טרגדיה כזו היא משהו מאד נפוץ בין בני זוג. לפעמים זהו אירוע חד פעמי, והתיקון שלו מתרחש במהרה. ואז זה נשאר בגדר "מיני טרגדיה"... אך לפעמים זהו אחד מתוך סידרת אירועים. כאשר אירועים כאלה אכן מתרחשים ברצף הם הופכים להידרדרות, כיוון שכל אירוע יוצר הגברה של הדפוס, ולאירוע הבא נכנסים עם פגיעות, חשדנות והרגשת חסר גבוהים יותר, וכך הלאה. ערן ודינה נמצאים במצב יחסים בהם עדיין לא נוצר חסך גדול מדי בנתינה וקבלה. במצבם, מודעות ממוקדת בחשיבותם של נתינה וקבלה אלה, ואימון עצמם לעשייתם יכול לשנות את חוויית הזוגיות שלהם מקצה אל קצה. מאידך, אם לא מודעים לכך ולא עוצרים את התהליך השלילי, זו עלולה להיות תחילתה של הידרדרות לא מבשרת טובות ביחסיהם של בני הזוג.