המטפל הזוגי כמנהל תהליך של שינוי

אני רוצה להאיר במאמר הנוכחי זווית שפחות מתייחסים אליה בדרך כלל – המטפל כמנהל תהליך של שינוי.

בתחום הייעוץ לארגונים מושג זה הוא נפוץ, וההתייחסות להתערבות בארגון כניהול תהליך של שינוי היא אבן יסוד בהתערבות הארגונית.

בטיפול, בדרך כלל, לא זה הדגש. כאן אנחנו נותנים מקום רב להתחברות עם המטופלים, לניסוח תובנות, לליווי ותמיכה.

בחלק מהגישות אנחנו יותר תגובתיים למה שהזוג מביא ופחות יוזמים ומובילים.

וכך תופסים את עצמנו יותר כמלווים של תהליך שנוצר לנגד עינינו ולא כבעלי תפקיד אקטיבי ביצירת השינוי.

אני מאמין כי כמטפלים אנחנו גם אמורים לתפקד כמנהלי תהליך שינוי, ובמאמר הזה, אני רוצה להציג את הטיפול מזווית מבט זו, ולהראות את המרכיבים הנדרשים לכך.

להיות מנהל תהליך של שינוי דורש את קיומם של המרכיבים הבאים:

1. הצגה של הטיפול כתהליך שינוי.

2. תמיכה מתמדת בשינוי על ידי המטפל לאורך התהליך.

3. עידוד המטופלים לתמוך זה בזו וזו בזה בשינויים שכל אחד מהם מתחיל לעשות.

1. התייחסות מלכתחילה לטיפול כתהליך של שינוי, ובניית "חוזה" טיפולי ו"שפה" המכוונים לכך

א. הצגת הטיפול למטופלים כתהליך של שינוי.

בתחילת התהליך המטפל אמור להבהיר שטיפול זוגי עוסק בשינוי.

זהו שינוי משולש – שינוי של כל אחד מבני הזוג, ושינוי דפוס היחסים ביניהם. עניין זה יכול להיות מוצג בקצרה בשלב זה. בהמשך תידרש חזרה חוזרת ונישנית ל"חוזה" הראשוני הזה והדגמתו בסיטואציות ספציפיות של שינוי במהלך הטיפול.

ב. התייחסות למרכיבים של השינוי הנדרש.

בעבודה עצמה די מהר אנחנו נתקלים באותם מרכיבים ביחסים של בני הזוג אשר דורשים להשתנות כמו: דפוס יחסים מעגלי ומדורדר, התייחסות שיפוטית, מקובעת, צרה, ולרוב גם קונפליקטואלית זה אל זו, תגובות הנובעות מ"פצעים היסטוריים" מתקופות קדומות, או מחייהם המשותפים, ועוד.

נושאים אלה מבקשים מודעות, הכרה ושינוי.

אני מאמין שכדאי לחשוף את המטופלים כמה שיותר מוקדם לתיאוריות השינוי שהמטפל מחזיק בהן ולשפה הנגזרת מהם. (לכל אחד מאיתנו,המטפלים, יש תאוריות כאילו, גם אם אינן זהות אצל כולנו , ולא תמיד הן מנוסחות במלואן..)

אני אישית מחזיק בשלוש תיאוריות עיקריות שניתן לחשוף אותן בקלות יחסית למטופלים, ומיוצגות בשלושת הספרים הבאים:

  • "לבסוף מוצאים אהבה" מאת הרויל הנדריקס – המציג את גישת האימאגו

  • "תקשורת מקרבת – תקשורת לא אלימה" מאת מרשאל רוזנברג – המציג את גישתו של רוזנברג לתקשורת מילולית ותפקידה בבניה או בחסימת חיבור אנושי ואינטימי .

  • "שינוי, עקרונות של יצירת בעיות ופתרונן" מאת וואצלוויק, וויקלנד, פיש – המציג את הגישה האסטרטגית-מערכתית של היווצרות דפוסים פרדוכסאליים והרסניים ביחסים.

מהו "גרעין השינוי" שאני רואה בכל אחת מגישות אלה?

בשלושתן – יש עיסוק בשלושת רכיבי השינוי (אני את/ה והיחסים) בו זמנית.

מוקד השינוי בגישתו של הנדריקס:

ברמה הפנימית של כל אחד מבני הזוג - חשיפת הציפיות היותר עמוקות שלנו מבן/בת הזוג, ציפיות שמקורן בבית הורינו, והתאמתן למציאות הזוגית הקונקרטית.

ברמה הזוגית: עדכון הציפייה המוטעית שלנו מהזוגיות עצמה: מעבר מתפיסת הזוגיות כ"מנוחה ונחלה בזרועות אהובי/אהובתי" אל תפיסת הזוגיות כמפגש מאתגר הדורש עבודת שינוי והתאמה מתמידים.

מוקד השינוי בגישתו של מרשאל רוזנברג:

ברמה הפנימית של בני הזוג מדובר ב "שינוי קופרניקאי": מעבר מהתמקדות שיפוטית ולרוב מאשימה בזולת, אל התמקדות בזיהוי צרכים אישיים ובבקשה גלוית לב למילוי צרכים אילו על ידי בן\בת הזוג.

ברמה הזוגית מדובר בשינוי אופי הדיאלוג: מדיאלוג שעיקרו חילופי טענות האשמות ושיפוטים, לכזה המבוסס על שני האלמנטים הבאים:

  • הקשבה אמפטית – הקשבה המנסה לקלוט את החוויה הפנימית של בן\בת הזוג ולא לשפוט אותה.

  • אסרטיביות כנה וידידותית –זיהוי עצמי של צרכים ורגשות ובקשת מילויים (ללא דרישה) מבן\בת הזוג.

מוקד השינוי בגישתם של וואצלוויק, וויקלנד, ופיש:

ברמה הפנימית של בני הזוג הם מצביעים על כשל תפיסתי פרדוכסלי כזה שכשאנחנו מבקשים לשנות מצב לא רצוי אנחנו פועלים בדרך שגורמת לנו דווקא להתחפר בו יותר ויותר.

ברמה הזוגית הם מצביעים על דפוסים מעגליים שמגבירים את עצמם וגורמים להסלמה. וכדי לשנותם יש צורך "לפרוץ דרך" כדי לצאת מהם ולהפוך את כיוון הסיבוב המעגלי.

אני מוצא את עצמי, מספר למטופלים שלי בשלב די מוקדם על גישות אלה, או על אלה מתוכם שיותר רלוונטיות למקרה הספציפי.

לעיתים מזומנות אני גם מעודד אותם לקרוא את הספרים או חלקים רלוונטיים מהם.

אני מנסה כמה שיותר מהר לבסס שפה, הבנה וניתוח המצב, ומטרות טיפוליות הנגזרות מגישות אלה.

הגדרת השינוי אליו נחתור במשותף תבוסס על הגדרות העושות שימוש בשפה הלקוחה משלושת גישות אלה.

2. תמיכה בשינוי על ידי המטפל

לאורך הטיפול עצמו נדרש מהמטפל פעם אחר פעם לפעול כמטפח שינוי באופנים הבאים:

  • להאיר ולהבליט כל שינוי שמתרחש בין בני הזוג גם אם הוא מינורי, ולנסחו במונחים של הגדרות השינוי שניבנו ביחד בראשית הטיפול. למשל: אם בני הזוג באים ומספרים: "הפעם, למרות שכמו תמיד הוא לא רצה לצאת לטיול בשבת, כשביקשתי הוא נענה מהר יותר, והתלונן רק פעם אחת לאורך הטיול..." כדאי להבליט זאת כשינוי שהחל להתרחש. (זאת במקום הנטייה הרווחת אצל בני זוג למודי תסכול, להרוג ניצני שינוי במשפטים כגון:" זה הכול? בכל זאת הוא המשיך לקטר" וכד')

  • הצגת השינוי על רצף – למשל, בהמשך לדוגמה הקודמת, המטפל אמור להציג את השינוי שהתרחש כ"סנונית ראשונה" של משהו שיכול להפוך לשינוי קבוע יותר וניכר יותר אם הם ימשיכו לעבוד בכיוון הזה. התערבות כזו מייצרת תקווה ואופטימיות, ובונה "אופק" אליו בני הזוג יכולים להתכוון.

  • לתאר את הקשר בין השינוי שהתרחש לבין העבודה שנעשתה בחדר הטיפולים. קישור זה חשוב ביותר, הוא מדגיש את מה שנאמר בהתחלה – שהטיפול הוא תהליך שינוי – והמטפל קושר את השינויים שמתרחשים בחיי היום יום למה שמתרחש בחדר הטיפולים. הצגה כזו גם נותנת תקווה ופשר להשקעה של בני הזוג בתהליך הטיפולי.

  • בניית ציפיות ריאליות ו"חיסון" מפני "נפילות". מכיוון ששינוי אף פעם לא מתקדם בצורה ליניארית אלא בצורה ספירלית, יש בו עליות וגם ירידות. כל ירידה כזו מאד מפחידה ומרפת ידיים. היא עלולה ליצור את התחושה שההשקעה היא לחינם ושבעצם "כלום לא השתנה". חיסון מראש מפני תופעה זו, או מתן פירוש נורמטיבי לנפילה כזו כשהיא מתרחשת, הם חיוניים לשמירת המוטיבציה והתקווה. אני נוהג להשתמש לצורך עניין זה באנלוגית האגם שמפשיר... אני אומר ששינוי בבני אדם משול לאגם קפוא שמפשיר. בתחילה הקרח נסדק קצת ועדיין לא מבחינים במים. אחר כך חלקים מהאגם הופכים למים, אך חלקים עדיין קפואים, השינוי איננו הדרגתי עבור כל האגם, אלא האגם מכיל חלקים הן מהמצב הקודם (הקפוא) והן מהמצב אליו הוא מתקדם (מים) שחיים בכפיפה אחת. הטעות הנפוצה היא שכשנתקלים בגוש קרח תוך כדי השיט על האגם המפשיר נחרדים לחשוב ש"חזרנו אחורה לעידן הקרח", בעוד שבעצם מדובר במפגש עם חלק שעדיין לא הפשיר בתוך אגם שנמצא בתהליך של הפשרה.

3. תמיכה בשינוי על ידי בני הזוג

אפשר לקחת את האנלוגיה הזו צעד אחד נוסף: האגם מפשיר בגלל מקור חום כלשהו שמחמם אותו (השמש למשל..) וגורם להפשרתו.

ביחסים הזוגיים ה"שמש שמחממת ומפשירה בהדרגה את האגם" היא ההתייחסות ההדדית של בני הזוג זה אל זו במהלך הטיפול.

ככל שהם יבחינו בשינוי שבן/בת זוגם עושה ובמאמץ הכרוך בכך, ככל שהם יכירו בו בקול רם וירשו לעצמם ליהנות מפירותיו ולספר עליהם לבן/בת זוגם, כך יגבר חומה של "השמש המחממת את האגם" והקרח יאיץ את תהליך הפשרתו!

במילים אחרות – המטפל אמור להתעכב על השינויים בהתנהגות, או בחוויה של בני הזוג כלפי שינויים שמתרחשים בחייהם, ולעודד את בני הזוג להכיר בהם, לבקש ולתת קרדיט למי שעושה אותם, ולהרשות לעצמם לראות בהם אישור לאפשרותו של שינוי שיתרחש בחייהם ולתקווה ל"הפשרתו המלאה של האגם"